​

​

 

 קטלוג - רוך וקושי, הגיל השלישי המגדר הרביעי, זקנה באמנות עכשווית, אוצרים שגיא רפאל ואורה ראובן

הצבת התערוכה ודימויים

 

 

המגדר הרביעי | אורה ראובן

 2014 -המגדר הרביעי  שלהלן, נכתב בהקשר הדימויים שיצרתי - צילומי פורטרט עצמי עירום, והתערוכה רוך וקושי, הגיל השלישי המגדר הרביעי, זקנה באמנות בינלאומית

קטע א

​

מה המגדר שלי? תלוי בגיל שלי

בת 30. נחשקת מחוזרת יפה מבוקשת סקסית כוסית נסערת נרגשת מסקסקת מפלרטטת

בת 60. מחוזרת? נחשקת? יפה מבפנים. יפה לגילה. מבוקשת לשמרטפות. סקסית בראש. כוסית לשעבר. לא נסערת לא נרגשת. מפלרטטת?

היופי, בין אם מוכתב תרבותית ובין אם תפיסתו צרובה בדנ"א שלנו, משמח ומענג אותי. אובדנו מצער. אני מתבוננת במראה ולא מזהה אותי. מי אני?

אומרות המזדקנות: הרווחתי ביושר את הקמטים שלי.

ואני עונה: מה הקשר בין יושר וקמטים? ומהו הרווח?

תנו לי לכאוב את אובדן היופי.תאמרו לי שצריך לקבל את המראה "החדש" כי זה מה שיש. תאמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. תאמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם של זמן ההווה הנותר.כשהנשים העצובות לובשות חולצה עם שרוול להסתרת שרירי הזרוע הרפויים, הציעו להן להסתיר גם את קמטי הפנים מאחורי רעלה.

האפלייה של זקנים וזקנות מקורה בהעדפת היפים והיפות. הידעתם? גם צעירות וצעירים שאינם יפים מופלים לרעה!

אובדן היופי הוא הביטוי החיצוני לאובדן הרבה יותר גדול. הוא מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש. בשל היותו חיצוני ייתכן שהוא נתפס כשורש הבעיה, כגורם הראשון לאפלייה.

האם זוהי העדפת יופי הטבועה בדנ"א שלנו? האם זוהי העדפה תרבותית? לא חשוב.

חשוב להפריד את היופי, ואת אובדנו, מהצדק. בשם הצדק יש למנוע אפלית הזקנים והזקנות. חשוב שזוהי אפלייה שאינה צודקת. כי הזקנים יכולים וחזקים! עדיין!

זוהי מלחמת הקיום.

את כבר היית - אמרה לי צעירה ששוחחה איתי על העתיד שלי והעתיד שלה.  

אכן, עוד בטרם היא נולדה אני כבר הייתי ועשיתי וחוויתי ולחמתי וילדתי וגידלתי והרווחתי. עכשיו היא חושבת שעלי לזוז הצידה ולפנות לה את מקומי.

מאז ומעולם נלחמו זקנים על מקומם בחברה. אל תשליכני לעת זקנה קרא המשורר. כבד את אביך ואת אמך, קרא החוק. נשאל את זקן השבט, אמרה המסורת.

אלא שמסורת וחוקי הדת אבד עליהם הכלח בחברה המערבית ולכן יש לבנות תשתית חדשה במלחמה על מקומם של הזקנים, המבוססת הן על הערך האוניברסלי של שוויון והן על ההיבט המעשי שבתוחלת החיים ואיכות החיים שהמדע העניק לנו. הששים והשמונים של היום זה הארבעים והששים פעם. אני מצביעה עלינו כעל מגדר חדש שצריך לתבוע את מקומו. סיפור ישן...

המגדר החדש, הרביעי, הוא תלוי גיל: מגיע הגיל שבו הגבר מאבד אט אט את תכונותיו הגבריות, והאשה מאבדת את תכונותיה הנשיות. גברים ונשים חדלים להיות יצורים מיניים. הם מגודרים במגדר הרביעי, לא גבר, לא אשה. הם בעלי מיניות מוחלשת, לא מחוזרים, לא מחזרים, לא מחצינים מיניות, אפילו מסתירים ומתביישים בה. מה טבוע בדנ״א שלנו שגורם לנו להסתיר מיניות בבגרותנו וזקנתנו על אף שהיא קיימת? תום עידן הפוריות? הקשר "המוסרי" העתיק בין פוריות ליחסי מיניות?

מה העולם חושב על אשה בת שבעים וחמש שעושה סקס?

אורה ראובן, 2013

​

קטע ב

אובדן היופי הוא הביטוי החיצוני לאובדן הרבה יותר גדול. הוא מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש. בשל היותו חיצוני ייתכן שהוא נתפס כשורש הבעיה, כגורם הראשון לאפליית הזקנים והזקנות.

בשונה מהחיות, (ואולי לא?) בני אדם המציאו לעצמם ערכים המנחים את התנהגותם וממשטרים את צרכיהם ויצריהם. הצדק, השוויון בין בני אדם, והחופש, הם ערכי יסוד המתנגשים ביצרים ובמלחמת הקיום של האדם. אפשר לראות איך בני אדם מתקדמים בהסטוריה ומתגברים, בשם ערכי יסוד אלה, על בעיות חברתיות שהיו תוצר של מלחמת קיום פשוטה שבה החזק שולט בחלש:

החל במהפכה הצרפתית שמוביליה הורידו מגדולתם את המלכים החזקים, דרך מלחמת האזרחים באמריקה ששחררה את השחורים מעבדות, ועד לפמיניזם שמשנה את מעמד האשה וטרם סיים את מלאכתו.

למרות הערכים והמאבקים על מימושם, היצרים רוחשים וגועשים וזוהי מלחמת תמיד. טבע מול תרבות. אני מאמינה שאחד היצרים הבסיסיים הוא נטישת הזקנים שאבדו את כוחם. פשוט כך. ולא מתוך אכזריות , אלא מתוך הבנה שזה נגמר ואין מה לעשות יותר. חייבים להמשיך ללכת והזקן לא יכול יותר והוא נשאר לבד מאחור. זוהי דרך הטבע, שאינו משופע בחמלה.

אבל האדם כן מכיר את החמלה ולכן יצא בצווי מוסר נגד הצורך הבסיסי לנטוש את החלש.

אובדן היופי מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש.. את אובדן היכולת להועיל ולתרום לחברה. אובדן היופי בולט לעין והוא הראשון בסימני הזמן הנחרצים בנו. הסוף קרוב. אין מה לעשות יותר. האסקימוסית יצאה אל השלג במעשה התועלתי האחרון של חייה. ואילו אנחנו, בעידן הקידמה, נידונים ליישב בתי אבות ולהפוך לנטל הסובל בעצמו ומעיק על סביבתו. מה הפלא אם כך, שהחברה דוחה מתוכה את הזקנים? זוהי דחייה מפחד המוות, המגולם בזקנה, דחייה מוכרת וידועה לנו מקדמת דנן.

אבל בדרך לסוף המעיק הזה, מחכות כעשרים שנים לא רעות לנשים ולגברים המזדקנים. שנים שבהן הקידמה מאפשרת להם שתלי שיניים, מפרקי ירכיים חדשים, מסגרות בילוי ולמידה, תיירות ייעודית – שלל אמצעים לחיות בטוב את השנים האחרונות, וגם להיות חלק פעיל ותורם בחברה.

אחרי שחרור העבדים, שינוי מעמד האשה, לוחמה בסחר בנשים ועוד רעות חולות, הגיעה העת שהזקנים והזקנות ייאבקו בשם כל הערכים כולם, אך בעיקר בזכות יכולתם – על מעמדם. החברה כולה תצא נשכרת משינוי במעמדם, ומהתרומה שיש ביכולתם להביא.

 

קטע מתוך הקטלוג:

​

​